Floating

ציפה

תְּכֵלֶת סְמִיכָה עוֹמֶדֶת בַּעֲלֵי הַצֵּפְצָפָה

וְאוֹר גָּדוֹל נָח עַל סְמוּכוֹת הַשׁוֹשַׁנִּים,

שְׁנֵי עֲצֵי פִּלְפֵּל מְסוּבָּכִים וַעֲנֵפִים זֶה בָּזֶה

בְּגִילִי, רַכִּים בְּהִוָּלְדִי, לִכְבוֹדִי

אֲפוּפִים עֲדִינוּת מְרוּסֶסֶת. כְּתִפְרְחוֹתֵיהֶם

שָׁט זְהַב דְבוֹרִים כֵּהֶה, מְרַצֵּד בַּחֲלִיפין

יוֹצֵא וְעוֹלֶה, בָּא בְּתוֹךְ הַקִּשּׁוּטִים

מַבְכִּיר אִוְשַׁת זִמְזוּם מָלֵא בְּחוּשׁ

רוֹטֵט וְשׁוֹקֵעַ, נָע לָצוּף בַּפָּנִים

לְפַעְפֵּעַ אַהֲבָה רוֹחֶצֶת כָּזֹאת.   (יונה וולך)

צפה, רוטטת ושוקעת על פני מי תכלת סמיכה, דמות הנוזלת כתם אדום מדולל. ידיה של הדמות פרושות בהתמסרות אל מול בריכה לבנה, שקופה, אליה הושלכו פרחים לבנים, כבטקס פולחן פאגני, מיסטי, כאילו נגלה בפניה אור גדול. מרקם מצע העץ משתפך מסביב בגלים, כמעין שרטוט של פני שטח. טופוגרפיה של מרחב אישי, אוטופי, התבוננות מחוץ לגוף. המראה נשקף בהקצרה ממבט על, והצופה, נותר על כן מנותק ומורחק. הוא אינו שותף לאירוע צִיפה זה. זהו אירוע שמתקיים במרחב אחר של זמן ותודעה, אישי, כהזיה או חלום.

אורית גולדמן, ציירת. מוצפת בתאווה. יוצרת מתוך סערה. בילדותה בילתה שעות רבות בים. השליכה אבנים למים והתבוננה במעגלים שנוצרו, תוך שהם צפים ומתפוגגים. קסם רב במעגלי המים: המעגל הקרוב אלינו הוא הרחוק מן המוקד ממנו נוצר. לפעמים, דווקא המרוחק מאיתנו קרוב הרבה יותר. השליכה גם את עצמה אל תוך המים. שרויה בציפה, פיזית ורוחנית באחת. הציפה, תחושה מיוחדת של מצב שהוא גם אקטיבי וגם פסיבי בו זמנית. ציפה כפעילות מדיטטיבית, פולחנית כמעט. ציפה נעימה. משחררת. לאו דווקא סבל. ואולי, הציפה שאחרי הכאב. אטרקסיה. הציפה שאחרי ההתמזגות הרוחנית עם העצמי. התחברות פנימית. מניפת תחושות והרהורים הנפרשת ונפתחת, ויוצרת תהליך הצפה של לכלוך מחשבתי. היטהרות שהיא לאו דווקא שיא. לא קתרזיס במובנו המסורתי. היטהרות שהיא תוצאה של לכלוך ונקיון, לא בהכרח באותו סדר: הלכלוך צף ועולה על המים, שוקע, עולה שוב. המים לכאורה נקיים, צלולים, ולפתע נעכרים שוב. כמו הדינמיקה של החיים. הטהור מתלכלך ומתנקה לסירוגין. כציירת שהתנסתה במגוון רב של טכניקות, בחרה גולדמן בלוח הדיקט בתור המצע לעבודותיה. הדיקטים כבדים. 12 מ"מ. אוהבת אותם כל כך. "הדיקט הוא האפידרמיס שלי", מצהירה. הטקסטורה הגולמית נשארת מעורטלת, מתכבדת בחשיפתה, נהנית מהמחיקה. העור גלוי לעיני כל. במהלך חייה הצמיחה שכבת עור מבפנים. אפידרמיס הציור, הדיקט, הוא חומר סופח, סופג, יחודי בכך לעומת חומרי מצע ציורי אחרים. הופך רווי גם מטאפורית – ספוג רעיונות, תפיסות עולם. נשים סופגות. מפנימות. סולחות. במקורן הן מלקטות. נזילות וכתמים ברבדים ומעגלים נותרו כשרידים ממסה עצומה של צבע אותו יצקה על הדיקט. ארטה פוברה (Arte Povera) עולה בזיכרון. אולם, לעומת המינימליזם של דלות החומר, גולדמן אינה חוסכת בצבע/רגש, והוא נספג ומותיר אותותיו על אפידרמיס של מישהו אחֵר. לעיתים גם חודר מתחת לאפידרמיס של אותו אחֵר ונדבק. שלולית הדם מרבה להופיע, אולם האדום לא מסמל עבורה כעס. זהו דם הקריעה בדרך להזדככות. הפרשות הן לאו דווקא בְּזות בעיניה, אלא מה שנותר אחרי ההזדככות, ונאסף בדרך אליה. על פי ז'וליה קריסטבה, הרפש, הפסולת, הטומאה, מורחקים בכדי לאפשר את המשך החיים.[2]  מאבק בין טוב לרע. השילוב בין האסתטי והגועל ממגנט את גולדמן. באחת העבודות פורשת דמות צפה את ידיה אל מול ים של דם, נזילות צבע אדום מעל כתם לבן. מאחורי הדמות לובן גדול. טוהר ובזות בו זמנית. כיעור ויופי. חיפוש גבולות. רואה אותן כפלטפורמה לדפורמטיבי, למה שהינו מעוקם, מעוות. בודקת קצוות. גוף האדם שביר מאוד, רווּי בבזות. הדם צף בכל מקום.

מאמינה שכל אחד נולד עם להבה קטנה. חיים קיוֶה היה המורה שלה, ואהב את הפראיות, את הלהבה. בילדותה ניסתה לשמור תמיד שהלהבה לא תכבה. אולי משום כך עיניה חודרות מבעד לאפידרמיס הדיקט. מקשיבה עם העיניים. העינים רואות ואנחנו הופכים כמעט מופשטים. רוחות רפאים עם אפידרמיס. ההפשטה, כלי אמנותי רב הבעה ביצירתה של גולדמן: שלוליות דם, הצפות מי תכלת לא צלולים. עם זאת, אין ויתור על שפת הפרספקטיבה וההקצרה. זו משמשת את הדמויות הצפות, שלא היו יכולות לצוף,לכאורה, אילו ידיהן לא היו פרושות בהקצרה המתבקשת. לומדת ממסורת הציור ומורדת בּה בו זמנית. רושמת, אך עובדת עם העפרון כמו עם כידון. דוקרת את הרישום. לפעמים מערסלת אותו. דוחפת ידיים בתוך גלונים של צבע. מסתייעת בסוג של ונדליזם, ומתענגת עליו. יש לה יותר מברשות ממכחולים. מקמטת את הנייר. הקמטוטים, כמו החיים. לומדת את הכללים כדי לדעת, אולם עובדת עם הצבעים והחומרים כרצונה. פרח בר. החצב, פרח קצר יומין ונדיר, מופיע בצורות שונות בעבודותיה: לעיתים כזֵר המאזכר תום ילדות; לעיתים צף על פני האפידרמיס. הציפה היא פריחה, הזיה, היטהרות, אור גדול.

ד"ר נאוה סביליה שדה, אוצרת